• יו"ר: פרופ' יוחאי אדיר
  • מזכיר ונציג ישראל ב-ERS: ד"ר אמיר בר שי
  • גזברית: ד"ר דניאל בן דיין
  • חברת ועד, עורכת האתר: ד"ר מיכל שטיינברג
  • חבר ועד: ד"ר דרור רוזנגרטן
דעות

ארבעה חודשים במתחם הקורונה - יומן המחלה שלי

המחלה המתעתעת, הטיפולים הנסיוניים, אמנות ההנשמה, אוזלת היד בתמיכה נפשית, המוות, השחיקה, המתמחים שנזרקו למים עמוקים, התסכול בהיעדר טיפול אפקטיבי, ייאוש המשפחות וגם תודה גדולה

"מעבר לזלזול במשפחות המתים, בחולים שעדיין מנסים להשתקם מהמחלה ובצוותים הרפואיים שחווים את המגיפה באופן יומיומי בעבודתם, יש כאן יהירות באמירה כל כך בוטה שהקורונה היא שקר". צילום: יוסי אלוני/ פלאש 90

המחלקה שלי, פנימית י' ב"איכילוב", עבדה במשך ארבעה חודשים במתחם הקורונה. זהו יומן המחלה שלי.

מוות

עברה עלינו תקופה מאתגרת שבה הלכו לעולמם תחת ידינו המקצועיות והנאמנות 60 מטופלים, חלקם ללא מחלות רקע. יחד עם זאת היינו עדים למקרים קשים שהחלימו ולבני 90 ומעלה עם מחלה קלה ששוחררו לביתם.

הידבקויות

תאמינו לי, עשינו הכל כדי להידבק או לפחות להיחשף. בסופו של דבר, מי לא רוצה ליהנות משבועיים חופשה בבית. ישבנו במתחם הצפוף של פנימית א', פעמיים ביום התכנסנו לישיבה, לעתים כ-20 איש, פה ושם מישהו שתה קפה, הגניב אוכל מתחת למסיכה או חשף את מבואות הקורונה (פה ואף) כדי לתת הרצאה, ובכל זאת, במשך ארבעה חודשים, אף לא אחד מהצוות נדבק במהלך העבודה. זאת למרות שלפחות פעמיים ישבנו בישיבה רבת משתתפים עם רופא, שלמחרת הסתבר כי נדבק בקורונה מחוץ לבית החולים.

הטיפול

תמיד קינאתי באורתופדים ובכירורגים. אין כמו סיפוק מיידי מהצלחה טיפולית. לעומת זאת, במחלקת הקורונה אין קשר מיידי ולא ברור אם יש קשר בכלל, בין טיפול להחלמה.

לקראת סוף התקופה היינו כבר כל כך נואשים שהתחלנו לתת לכל המטופלים ויטמין D ואבץ. אם היינו נשארים עוד קצת, היינו עוברים לטיפול בהילינג, הומאופתיה ושיקוי של רבנים

כעבור שבועיים הפסקנו לתת פלזמה של מחלימים, כעבור כחודש הפסקנו לתת אקטמרה, וזאת בעקבות פרסומים על היעדר תועלת. נשארנו עם טיפול ברמדסיביר (אנטי נגיפי), דקסקורט (אנטי דלקתי) וקלקסן (נוגד קרישה), לא בגלל שהתרשמנו כי הטיפול עוזר למישהו, אלא מפני שלא הרגשנו טוב עם לא לתת כלום למטופלים. חשנו כי אנו מטפלים בפלצבו מספר 1, 2 ו-3. כידוע, הטיפול בפלצבו עוזר לפחות זמנית לכ-30% מהמטופלים ויש לו השפעה מרגיעה על המטפלים, בעיקר אם הם מאמינים בו.

לקראת סוף התקופה היינו כבר כל כך נואשים שהתחלנו לתת לכל המטופלים ויטמין D ואבץ. אם היינו נשארים עוד קצת, היינו עוברים לטיפול בהילינג, הומאופתיה (כמובן בלי לפגוע בטיפולים משלימים שיש להם מקום מכובד ברפואה) ושיקוי של רבנים.

התעתוע

היתה לנו מטופלת במצב קשה, בת 69, ללא מחלות רקע מהותיות. היא קיבלה את כל הטיפולים ומצבה בכל זאת החמיר מיום ליום. החלטנו לתת לה טיפול נסיוני (תאים מזנכימליים) שכבר "הוכיח" את עצמו במספר חולי קורונה בעולם ואפילו במטופל אחד ב"איכילוב".

בדקנו ומצאנו כי מתחילת המגיפה, ב"איכילוב", אף מטופל מעל גיל 80 לא שרד חיבור למכונת הנשמה ובגילאי 70 שרדו בודדים שהיו בריאים לחלוטין וספורטאים בטרם חלו

בעזרת היחידה למחלות זיהומיות, המחלקה למחקר ופיתוח ובית המרקחת, צלחנו את המשוכה הביורוקרטית והתרכיב הנכסף הגיע למחלקה יום לאחר שקבענו כי אין ברירה וכי ללא טיפול החמלה, המטופלת בדרך לאבדון. אלא שביום הטיפול מצבה של המטופלת השתפר באופן מהותי והחלטנו לא לטפל.

מצבה הלך והשתפר, וכעבור כעשרה ימים שוחררה לביתה. זה פשוט לא הוגן, נלקחה מאיתנו תהילת עולם - אם רק היינו נותנים את הטיפול יום קודם, היינו זוכים בוודאות לפרסום ענק, אם לא יותר מזה.

לא צפוי

במחלקות הפנימיות אנו מנשימים לעתים קרובות קשישים ואף קשישים מופלגים עם התלקחות של מחלת ריאה כרונית, יציאה מאיזון של אי ספיקת לב או "סתם" דלקת ריאות. לעתים לא רחוקות, עם טיפול מתאים, אנו מצליחים לגמול אותם מהנשמה ואפילו לשחררם לביתם. לא כך הדבר במחלקת הקורונה.

הפכנו לאמנים בהנשמה לא פולשנית. משקפי חמצן, מסיכות חמצן, וופותרם (חמצן בזרימה גבוהה), CPAP ו"קסדה" (מעין קסדת צוללנים אטומה). כך הצלחנו להרוויח זמן עד להחלמה. גורלם של מטופלים שהידרדרו נשימתית ונזקקו לחיבור למכונת הנשמה היה פחות טוב בלשון המעטה. הרוב המוחלט של המונשמים נפטרו זמן קצר לאחר החיבור למכונה.

במחלקות הקורונה, למרות המאמץ הרב של המערך הסוציאלי, הסיעוד והרופאים, אולי אנו מצליחים לתת טיפול לגוף, אולם בוודאי כושלים במתן מזור לנפש

בדקנו ומצאנו כי מתחילת המגיפה, ב"איכילוב", אף מטופל מעל גיל 80 לא שרד חיבור למכונת הנשמה ובגילאי 70 שרדו בודדים שהיו בריאים לחלוטין וספורטאים בטרם חלו. שאלנו את עצמנו, האם המשמעות היא שצריך לעשות הכל כדי שמטופל לא יגיע להנשמה פולשנית או אולי מן הראוי להנשים אותו מוקדם יותר לפני שמגיע לאפיסת כוחות. עד כה אין לנו תשובה טובה.

אוויר

בשלב מסוים, בשיא הגל השני, הגענו להבנה כי לא צפוי מחסור במכונות הנשמה (מפני שכאמור המונשמים לא שורדים), אלא שצריכת החמצן של אמצעי החמצון הלא פולשניים עשויה להגיע לגבול יכולת האספקה של בית החולים. למזלנו, המדינה נכנסה לסגר והמספרים ירדו.

לא רק קורונה

מתי הטיפול בכל זאת עוזר? כאשר הבעיה העיקרית אינה קורונה. התקבלה מטופלת עם "ריאות לבנות" בצילום חזה. היא הונשמה עוד באמבולנס. אבחנת העבודה היתה קורונה במצב קריטי. כעבור שבוע חל שיפור ניכר במצבה והיא נותקה ממכונת ההנשמה. מה שעזר לה היה טיפול בפוסיד (משתן), מפני שכפי שהסתבר בהמשך, עיקר בעייתה היתה אי ספיקת לב והקורונה היתה רק בחומרה קלה.

מקרה זה הוביל אותנו לתובנה חשובה. במחלקת הקורונה, לכל המטופלים יש קורונה, אבל למקצתם יש גם בעיות רפואיות אחרות הדורשות את תשומת ליבנו.

הכבל של הטלפון

שושנה, בת 95, אישה צלולה ועצמאית, דיירת בית אבות, אושפזה לאחר שנדבקה בקורונה. מצבה הנשימתי היה סביר והיא טופלה זמנית במשקפי חמצן בלבד. היא סבלה משלשול, ועקב אצירת שתן, הוכנס קטטר. היא חשה חולשה עד כדי שלא היתה מסוגלת לקום מהמיטה בכוחות עצמה. אישה עצמאית שפתאום נקלעה למצב שבו היא בקושי מסוגלת לזוז במיטה, שוכבת עם טיטול מלא בשלשול ומחוברת לקטטר שתן ומשקפי חמצן.

הסוללה בנייד שלה התרוקנה אבל הכבל של המטען לא היה מספיק ארוך. כך עברו להם לא יום ולא יומיים, אלא 20 יום, עד שאפשר היה להחזירה כמחלימה לבית האבות. אמרתי לה "שושנה, תהיי חזקה, בסוף המצב ישתפר", והיא ענתה לי: "אין לי כבר כוח להיות חזקה".

המתמחים, חלקם בקושי התחילו התמחות, עושים את רוב העבודה. הם שכחו איך משתמשים בסטטוסקופ עקב המיגון והפכו למומחים באולטרסאונד של הריאות

לעתים אנו שוכחים שבמחלקה רגילה המטופלים מוקפים בבני משפחה ומטפלות הדואגים לצרכיהם ולא פעם מתריעים בפנינו על תקלות רפואיות, ואילו במחלקת הקורונה הצוות הסיעודי וכוחות העזר "נקרעים" מעבודה בתנאים קשים ובתת תקינה, ובוודאי אינם מסוגלים להיענות למצוקת המטופלים. במחלקות הקורונה, למרות המאמץ הרב של המערך הסוציאלי, הסיעוד והרופאים, אולי אנו מצליחים לתת טיפול לגוף, אולם בוודאי כושלים במתן מזור לנפש.

שחיקה

הרופאים הבכירים בחלקם בדרך להיות אזרחים ותיקים, למקצתם מחלות רקע ולכן ממעטים להיכנס למתחם הקורונה. המתמחים, חלקם בקושי התחילו התמחות, עושים את רוב העבודה. קבלות, ביקורים, שיחות עם משפחות, פעולות רפואיות שונות, להלביש מיגון, להוריד מיגון, אם צריך, גם עשר פעמים ביממה. הם במגע יומיומי אינטימי עם התסכול של היעדר טיפול אפקטיבי ועם הייאוש של המשפחות המתמודדות מרחוק עם האובדן. הם שכחו איך משתמשים בסטטוסקופ שבו לא ניתן להשתמש עקב המיגון והפכו למומחים באולטרסאונד של הריאות.

מבלי להשלים התמחות ברפואה פנימית, הם עושים תת התמחות בקורונה, שבלשון המעטה, אין בה אתגר אינטלקטואלי מיוחד. קוראים להם "סיירת", הופכים אותם לגיבורים, אבל עמוק בפנים הם מרגישים מובסים בקרב על חיי המטופלים וזה פוגע להם בשמחת החיים. טוב שזה נמשך רק ארבעה חודשים.

פרופורציה

תאמינו לי, הטיפול הטוב ביותר למתמחה המדוכדך הסובל מתסמונת פוסט-מחלקת קורונה הוא פתיחת מחלקה רגילה עם 11 קבלות בלילה. אין כמו מטופל עם אריזיפלס, אחר עם פרפור עליות מהיר, שלישי עם שפשוף פריקרדיאלי (הסטטוסקופ חזר לככב), רביעי עם כאב לא טיפוסי בחזה וטרופונין מוגבר, חמישי עם תסחיף ריאתי וגוש באדרנל וכו'. כולם עם סטורציה תקינה ולאף אחד אין הצללות בריאות. רפואה פנימית במיטבה, פשוט תענוג! ולא, אנחנו לא מתגעגעים לקורונה.

תודה

זה המקום להודות לכל מי שסייע לנו לעבור את התקופה ולהישאר שפויים: ד"ר גיא חושן ואלונה אגרצ'וב, ד"ר עדי נמרוד, ד"ר יעל ליכטר וצוות המרדימים, צוות תפעול רפואי של רותי סספורטס, מיכל עזרון, שיר שחם העו"סית שלנו, ד"ר רותם תלם, שרון קרדוני, ד"ר לובה טאו, ד"ר אסתי סייג, ננסי בשותי מבית המרקחת ועוד רבים וטובים.

הכותב, ד״ר מוטי פריד, הוא סגן מנהל מחלקה פנימית י' בבית החולים איכילוב, תל אביב

נושאים קשורים:  ד"ר מוטי פריד,  קורונה,  מחלקת קורונה,  חדשות,  דעות,  איכילוב
תגובות
 
אנונימי/ת
11.11.2020, 18:52

תודה לך על הכנות הבלתי נסבלת, כתבת יומן חשוב, לצערנו הוא אצבע מאשימה למחלקה, אישה שוכבת בצואה ואין מי שיטפל בה, אין אפשרות לתת תמיכה נפשית,
אתם מגלים פתאום שחולי קורונה יש גם מחלות נוספות, כמה מפתיע... אף אחד מהצוות לא נידבק, סימן מובהק שהיגיע העת להכניס בני משפחה שיעזרו לטפל בחולים! יקל עליכם ויעזור לחולים. ולמה לא?

תודה למוטי פריד היקר שהוכיח ידע ומיומנות רפואית מרשימה בטיפול.
אוסיף רק מתחושתי האישית שטיפול ברמדיסיביר מראה יעילות במידה וניתן לפני שחלה הדרדרות כללית.

אנונימי/ת
12.11.2020, 09:47

מזור לגוף ללא מזור לנפש, סיכוייו אינם גבוהים

כמעט זכיתם בתהילת עולם, אתה כותב בחוש הומור מקסים. בוא נלך צעד אחד קדימה, מתי החולה התחילה להתאושש? כשאתם הרופאים התחלתם לקוות, תליתם יהבכם בתרופה שעומדת להגיע ואולי בתהילת העולם שבה תיזכו... והחולה שחשה באופטימיות הזעיר סביבה, החלה להתאושש.
גם הוויטמין D והאבץ לא הועילו, כי לא האמנתם בהם, כפי שלא האמנתם ב\"שיקוי של רבנים\".
יש לבדוק איך כן אפשר לעודד את החולה, אם הצוותים הרפואיים, לדעתכם, לא מסוגלים לעשות זאת.

12.11.2020, 09:53

יישר כויח, מוטי

12.11.2020, 17:00

מוטי פריד כתב דברי אמת מתוך יושרה אישית ומקצועית ללא טיפה של אגו. מזמן לא שמעתי ולא קראתי דברים הנכתבים כך על ידי רופאים. הוא ראה את הדברים מקרוב ולא הסיר את מבטו הנוקב גם כשהכשלון היכה במטופליו. ראוי שהמלהגים ברשתות ובאולפנים (מקצוענים מטעם עצמם) יקראו את הדברים ויצטיידו במעט הצניעות הנדרשת נוכח בורותינו הקשה בהבנת המגפה. ליבי למתמחים הצעירים וגם לבכירים (בחוסר אונותם).

אנונימי/ת
13.11.2020, 15:42

דייקת כל כך, בלי כל הסופרלטיבים והשקרים ממש המאפיינים את ההתייחסות למחלקות אלה ולעבודה בהן. עם הרבה הומור והרבה מרירות. וכן, הרגשנו שרופאים בכירים נטשו אותנו ושלחו אותנו חשופים בצריח בזמן שהתחבאו להם יפה ונעים תחת שמיכות מאמריהם וניהול מחלקותיהם . נזכור היטב את התקופה ונזכור מי נתן כתף ומי השתפן בוובינרים.

15.11.2020, 12:52

יישר כוח ד\"ר פריד, גם על הכנות ועל הצניעות, ביקרתי כשעתים במחלקת קורונה אצלנו בלניאדו ואני מבין היטב מה אתה אומר.