דעות

מגיפת הקורונה בישראל - חמש תובנות עם זנב טיפולי

התמודדות החברה ומערכת הרפואה עם מגיפת הקורונה מאפשרת הצצה לכוח ההתמודדות של ישראל עם אתגרים עתידיים, מסוכנים לא פחות

01.11.2020, 07:45
צוות רפואי מפנה גופת חולה קורונה. צילום: פלאש 90

עם תום הסגר השני במהלך מגיפת הקורונה בישראל, ולנוכח הירידה המשמעותית בתחלואה, אנסה לסכם את התובנות שאליהן הגעתי כרופא וכאזרח, ואפילו אנסה לשלב אותן יחדיו. אנסה להתמקד באלו שיש להן, כפי שנהוג לומר בז'רגון המקצועי, "זנב טיפולי". זאת אומרת, לא תובנות סתמיות, אלא כאלו שמעוררות צורך בתודעה ובפעולה, רפואית ואזרחית.

תובנה ראשונה: הנגיף לא הולך לשום מקום. אם לא נשנה את פעולותינו, נגיע במהרה גם לסגר השלישי. לא אכנס בטור זה להמלצות אפידמיולוגיות פרטניות מאחר שאיני מומחה בתחום.

אני בהחלט יכול לומר שאכיפה בררנית של בידוד מגעים, ברמה האישית וברמה העירונית, היא מחויבת המציאות. בהיעדר משמעת עצמית, הימנעות מהתקהלות והקפדה על עטיית מסיכות, הדרך היחידה להימנע מסגר נוסף היא הקפדה רבה יותר על אכיפה.

האם הציבוריות הישראלית מוכנה להציב את האיתנות הכלכלית שלה לפני מוסר הדאגה לקשישים ולחולים ביותר שבקרבנו?

תובנה שנייה: חיזוק המחלקות הפנימיות והיחידות לטיפול נמרץ בבתי החולים צריך לעבור מתכנית חירום לתכנית חומש. הכשרת צוותים, איוש תקנים בכוח אדם ברמה גבוהה, שימור ותפעול התשתיות לאורך זמן - כל אלה צריכים לעבור מעולם המושגים של הפעולה הדחופה לשינוי מפת העדיפויות של הרפואה הציבורית במדינת ישראל.

תובנה שלישית: יש לנסות להפריד, עד כמה שאפשר, בין דיון ציבורי בסוגיות הרלוונטיות לשליטה במגיפה לבין דיונים השייכים לעולם הסוגיות הפוליטיות או החברתיות. ניהול עצמאי־מקצועי של המאבק, דוגמת הפרויקטור, או כפי שלפחות היה אמור להיות בתחילה, ללא מעורבות של דרגים פוליטיים, ישפר משמעותית את היענות כלל הציבור לכללי הזהירות. שילוב של שיפור זה בהיענות הקהל הרחב, יחד עם אכיפה בררנית קפדנית יותר, ימצה את יכולתנו לצאת בשלום מהמחלה הארורה הזו.

האם אנחנו מבינים טוב יותר כעת את מה שעלול לקרות כאן במקרה של רעידת אדמה? מלחמה שבה ייפלו אלפי טילים על העורף? האם גם אז נתמודד עם סוגיות של עדיפות לאומית בין ביטחון, רפואה או כלכלה?

תובנה רביעית: יש לקיים דיון פתוח בחברה הישראלית על היעדים החברתיים של הרפואה המודרנית. איני מתכוון ליעדים מקצועיים (מתי להנשים?), אלא להצבת מטרות מוסריות המתאימות גם לזמני חירום וגם לשגרה (מתי לא להנשים?).

האם אותם אלה המגדירים את הנפטרים מהמגיפה ככאלה שמתו "עם קורונה" ולא "מקורונה" מוכנים להשית את ההגדרות הללו גם על חולי סרטן, קשישים הלוקים בדמנציה, חולים המטופלים בדיאליזה? האם היו מגדירים כך גם את בני משפחתם הקרובים? האם הציבוריות הישראלית מוכנה להציב את האיתנות הכלכלית שלה לפני מוסר הדאגה לקשישים ולחולים ביותר שבקרבנו?

אף שבעיניי התשובה ברורה (- לא, ומהיכרותי המעמיקה עם החברה הישראלית, היא רחוקה מאוד מנכונות לקיים דיון כזה באופן גורף), השיח החברתי שעלה בתקופה האחרונה בנושא מעלה את הצורך בריענון המוסר החברתי של כולנו.

תובנה חמישית: התמודדות החברה ומערכת הרפואה עם מגיפת הקורונה מאפשרת לנו הצצה לכוח ההתמודדות של מדינת ישראל עם אתגרים עתידיים, מסוכנים לא פחות. האם אנחנו מבינים טוב יותר כעת את מה שעלול לקרות כאן במקרה של רעידת אדמה? מלחמה שבה ייפלו אלפי טילים על העורף? האם גם אז נתמודד עם סוגיות של עדיפות לאומית בין ביטחון, רפואה או כלכלה?

על קברניטי מערכת הבריאות והמדינה כולה להיכנס לתהליך מעמיק של הפקת לקחים מהמשבר הנוכחי למשברי העתיד. ואלה, מן הסתם, לא יאחרו להגיע.

הכותב הוא מנהל מחלקה פנימית ט', לשעבר מנהל פנימית קורונה הראשונה שהוקמה בישראל, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר

(המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום")

נושאים קשורים:  ד"ר גדי סגל,  דעות,  קורונה,  בתי חולים,  מגיפת הקורונה,  חדשות
תגובות
אנונימי/ת
01.11.2020, 19:32

אני אשיב על השאלה המועלית בתובנה החמישית, אף על פי שאני מניח שהתשובה ידועה גם לך.
התשובה היא לא!
במדינת ישראל הדבר היחיד שמאורגן הוא הפשע המאורגן. מעבר לכך , הכל אנדרלמוסיה אחת גדולה.
בשגרה, איכשהו זה עוד עובר. אבל בעתות משבר , הכול צף ופרצופנו האמיתי נגלה.
אל תבנה על הפקת לקחים. אפילו הפקת לקחים פשוטה מהיציאה מהסגר הקודם לא מסוגלים לעשות כאן.

אני מרשה להעלות "תובנה--שאלה" נוספת : הפעלת "בתי-חולים-שדה --"ביח'ש"/ים של חר'פ /צה'ל.
כ"שועל" וותיק של "שעות חרום" - מעולם לא התמשך מצב כזה 8 חודשים
רצופים !
מדוע היה צורך להגזים ולנבא ערב-ערב ובוקר-בוקר על אלפי מתים ועל קריסת מע' הבריאות בעקבות זאת ?
מדוע לא תרגלול את ה"ביח'שים" כדי להכשירם לקראת יעוד אפשרי כזה ?
התשובה : כי אז אין צורך בהכרזת "מצב-חירום" !
הרי ברור לכל שאין אנו מצויים במשך 8 החודשים האחרונים בחשש אמיתי לקיום מדינתנו ! !
גם כיום מן הראוי לבצע "תירגול-מרענן" , ח\תוך "קריאה לדגל" של אלפי הרופאים הפנסיונרים , וכנ'ל של אלפי האחיות -- כמובן, בתנאי שצוותים אלה מצויים בכושר מתאים לעבודה זו -- הרי הידע לא ירד לטמיון ! !
היש מי שיענה ?
בברכה, פרופ' תיאו דב גולן , לשעבר בין השאר : מנכ'ל משרד הבריאות, מנכ'ל ביה'ח רוטשילד, רע'ן רפואה במקרפ'ר ב"יום הכיפורים" , מר'פ צפון ב"ששת הימים" (עתות שע'ח תוך הפעלת ביח'שים!)

אנונימי/ת
02.11.2020, 19:36

הדיון על הפעלת בתי חולים שדה הינו פופוליסטי.
במחסני החרום אולי יש מיטות בניילונים, אך לא צוות רפואי בניילונים. הצוות הרפואי מבוסס על גיוס חיילי מילואים. אנשי הרפואה, בעיקר הרופאים, יגויסו מתוך המערכת האזרחית וזו תחסר כוח אדם, שגם כך אין עודף ממנו.

02.11.2020, 21:40

תובנה 2.5: חיזוק מערך בריאות הנפש. כפי שכתבת יפה, הכשרת צוותים, איוש תקנים בכוח אדם ברמה גבוהה, שימור ותפעול התשתיות לאורך זמן - כל אלה צריכים לעבור מעולם המושגים של הפעולה הדחופה לשינוי מפת העדיפויות של הרפואה הציבורית במדינת ישראל.

לאנונימי מ 19:36,
מעולם לא הייתי פופולרי בדעותיי או בפעילותיי, ואי בכוונתי להיות בזה בגילי .
הצעתי, וזה אפשרי באם עושים זאת, ע'י פניה לאלפי רופאים גימלאים ואחיות כנ'ל, תוך תמיכת האיגודים המקצועיים (הנהגת הר'י והסתדרות האחיות) , כהכנה לקראת חודשי החורף (ע'י אימון-רענון - תירגול :הרי הידע והנסיון לא ירדו לטמיון ) .
כמובן, הכוונה לאותם אלה המתאימים גופנית ונפשית לפעילות של טיפול בחולים קלים באווירה ממלכתית-מתנדבת.
ה"צוותים" אינם ב"ניילונים", כהשערתך המבישה , אלא אולי ישמחו להיקרא
"אל הדגל", כפי שקרה בימים עברו (כנראה טרם לידתך ?)
לידיעתך, אכן היו ימים כאלה...
פרופ' תיאו דב גולן.

אנונימי/ת
03.11.2020, 05:26

הזמנים השתנו פרופסור...
אני לא הייתי בונה על זה

ל- 05:26,
אכן השתנו הזמנים ...
אבל האמירה : באם לא מנסים -- לא יודעים !
במקום להיות שקועים עד צוואר בתקנות שעת-חרום 8חודשים רצופים (תוך המשך אי-ידיעה מוחלט לגבי מועד סיומן )
האם לא כדאי לנסות ? ?
בברכה,

אנונימי/ת
04.11.2020, 05:13

מילים כדורבנות.
הלואי וכולם יבינו שזו עת מצוקה.
"....ואין מלך בישראל" מסכימה עם דבריך בנוגע לשיקולים פוליטיים שגוברים על שיקולים מוסריים.
לדעתי ראש הממשלה חייב מתוקף תפקידו להכריז על מצב חירום לאומי ולהשתמש בכל דרך אפשרית לכפות על כולם סגר כללי למשך זמן הגיוני בו ניתן לבדוק את כלל האוכלוסייה.