אטזוליזומאב (תרופה הנוגדת את PD-L1) אושרה לשימוש בסרטן NSCLC גרורתי בקו טיפול מתקדם ע"פ מחקר ה-OAK, מחקר פאזה 3, אשר הדגים כי הטיפול באטזוליזומאב הביא ליתרון משמעותי במשך ההישרדות החציוני של כלל החולים ביחס לקבוצת החולים שטופלו בדוסטקסל. משך ההישרדות החציוני תחת הטיפול באטזוליזומאב הינו 13.8 חודשים, זאת לעומת 9.6 חודשים עבור החולים שטופלו בדוסטקסל, כאשר אטזוליזומאב הפחיתה ב-27% את הסיכון לתמותה.

במסגרת מחקר הOAK נערכה אנליזה שנועדה לבחון את היעילות והבטיחות של אטזוליזומאב כטיפול לאחר התקדמות הדמייתית (treatment beyond progression-TBP) ועדיין מגיבים קלינית.

הרציונל לבחינה זו נובע מכך שטיפול אימונותרפי פועל על מערכת החיסון ולא על הגידול עצמו ולכן התגובה לטיפול מאופיינת בדפוסי התקדמות לא קלאסיים, כדוגמת הסננת תאי מערכת החיסון בקרבת הגידול, תגובה מאוחרת לטיפול וגורמים נוספים.

אנליזה זו כללה 332 חולים אשר התקדמו רדיולוגית מתוך 450 חולים שטופלו באטזוליזומאב במסגרת מחקר ה-OAK.י168 חולים המשיכו את הטיפול באטזוליזומאב עד אובדן יעילות קלינית כל עוד לא היתה פגיעה בתפקוד היומיומי וכל עוד לא היו תופעות לוואי בלתי נסבלות אשר מנעו את המשך הטיפול, 94 חולים טופלו בטיפול אנטי סרטני אחר שהוא אינו חלק מפרוטוקול המחקר ו-70 חולים לא קיבלו כלל טיפול.

תוצאות האנליזה הדגימו יתרון מובהק סטטיסטית בשיעור ההישרדות של 168 המטופלים שהמשיכו אטזוליזומאב לאחר התקדמות מחלה – 12.7 חודשים (רווח בר-סמך 95% 9.3-14.9), לעומת 8.8 חודשים (6.0-12.1) ב-94 מטופלים שהמשיכו לטיפול אחר. עבור 70 המטופלים שלא קיבלו טיפול כלל, שיעור ההישרדות עמד על 2.2 חודשים (1.9-3.4) בלבד. חשוב לציין כי ההערכה בוצעה מרגע ההתקדמות הרדיולוגית.

מתוך המטופלים שהמשיכו לקבל אטזוליזומאב מעבר להתקדמות רדיולוגית, 56% חולים הגיבו לטיפול, מתוכם 7% השיגו תגובה חלקית ובקרב 49% הושגה מחלה יציבה.

החוקרים מסכמים כי במגבלות אנליזה רטרוספקטיבית זו ממחקר ה-OAK, מתן אטזוליזומאב לחולים שקלינית הגיבו לטיפול אך הדמייתית מחלתם התקדמה נמצא כיעיל, ללא הופעת סיגנלים בטיחותיים חדשים.

מקור: 

Gandara, D.R. et al. (2018) Journal of Thoracic Oncology