דעות

סוגיות מעשיות ואנושיות עם התכנסות ועדת סל התרופות 2019

אתגר קשה אך אפשרי: כיצד ניתן לאזן בין הלחצים המקצועיים להכנסת תרופות וטכנולוגיות חדשות לסל לבין מצוקת התקציב

תקציב מערכת הבריאות. אילוסטרציה

מודל ייחודי

20 שנה חלפו מאז הוקמה ועדת סל התרופות הממלכתי. הוועדה מורכבת מאנשי משרד הבריאות, קופות החולים, רופאים, אנשי ציבור, אתיקה ודת. במהלך השנים התחלפו יושבי ראש הוועדה, אך עקרונותיה הבסיסיים נשמרו. תפקידה המרכזי הוא לאזן בין הלחצים המקצועיים להכניס תרופות וטכנולוגיות חדשות לסל לבין מצוקת התקציב.

כל שנה מוצגות יותר מ־500 טכנולוגיות חדשות, בעלות של שניים־שלושה מיליארד שקל, ולבסוף נכנסות לסל רק עשרות מהן. הקדימויות נדונות בקפידה רבה, ללא העדפה לקבוצת מחלות מסוימת. מניעת מחלות, הצלת חיים, ריפוי מלא, הארכת חיים ועזרה הדדית – אלה מקצת מהעקרונות המנחים את הוועדה. במבחן התוצאה הושקעו בסל הבריאות בשני העשורים האחרונים יותר מ־20 מיליארד שקל, וסל הבריאות הבסיסי לאזרחי ישראל הוא מהרחבים בעולם.

הרבה למעטים או מעט לרבים?

הרבה למעטים או מעט לרבים? סוגיה מרכזית שנדונה כמעט בכל ועדה היא ההתמודדות עם ההיצע הגובר של תרופות חדשות פורצות דרך, בעיקרן ביולוגיות או אימונותרפיות, שעלות השימוש בהן מאות אלפי שקלים לחולה לשנה. במכפלת מספר החולים במחיר תרופה אחת העלות יכולה להסתכם בעשרות מיליוני שקלים לשנה. בדילמה אם לאשר תרופה שמחירה 100 שקל למיליון נזקקים או תרופה מצילת חיים במחיר מיליון שקל ל־100 אנשים, התשובה ברורה. הפיתוח המואץ של טכנולוגיות חדשות יקרות רק יחריף את הבעיה ויקשה על התמודדות ברמה הלאומית והציבורית בעתיד.

מחלות יתום

מדובר במחלות נדירות ביותר, שפיתוח תרופות לטיפול בהן מחייב השקעה עצומה, ומספר החולים המועט לא מאפשר החזר השקעה של חברות התרופות. מכאן מחירן הגבוה מאוד, שיכול להגיע לארבעה מיליון שקל לטיפול בחולה אחד לשנה.

בשנים האחרונות הוצגו כמה תרופות למחלות נדירות (כמו פברי, פומפה, הנטר), שכללו מספר קטן מאוד של חולים וניתן היה להכניסן בקלות יחסית לסל. בשנה שעברה הצריכה מחלה נדירה חשוכת מרפא – ניוון שרירי (SMA) – הכנסת תרופה חדשה ויקרה (ספינרזה) ל־100 חולים, בסכום כולל של כ־100 מיליון שקל – כחמישית מעלות הסל.

האם המדינה תוכל לממן טיפולים יקרים חדשים ומתקדמים למחלות יתום בכל מחיר? יידרש דיון חברתי־פוליטי בנושא.

חלוקת סיכון ומחיר גמיש

המחיר הגבוה של התרופות החדשות ופורצות הדרך מחייב פיתוח מודלים המאפשרים את אימוצן. בשנים האחרונות פותחו מודלים המאפשרים מחיר גמיש לתרופות, כמו תמחור שונה לאותה תרופה הניתנת להתוויות שונות על בסיס התועלת למטופל או הצלחת הטיפול. תמחור לפי ערך הטיפול מאפשר למבטח לשלם עבור תרופה לפי יעילותה להתוויה ספציפית במקום מחיר קבוע מראש.

הסכמי חלוקת סיכון מייצגים גישה חדשנית להתמודדות עם תרופות שקיימת לגביהן אי־ודאות בנושאים כמו ההשפעה התקציבית הצפויה, מספר המטופלים ויעילותן הקלינית. הם משרתים הן את המבטח והן את חברת התרופות על ידי הפחתת הסיכון התקציבי, תוך הנגשת תרופות חדשות. נדרשת אחריות של חברות התרופות להפחית את מחיר התרופות ככל שניתן, תוך הבטחת כמות החולים שצפוי שהתרופה תנוצל על ידם.

האתגר

אין מדינה בעולם שיכולה לתת לאזרחיה את כל התרופות והטכנולוגיות החדשות והמתקדמות במימון ציבורי. לוועדת הסל יש אתגר קשה, אך אפשרי, להציב קדימויות בהרחבת הסל. במגבלות התקציב, כשכל החלטה על הכנסת תרופת אחת משמעה דחייה של תרופה אחרת, תפקיד הוועדה למקסם את ערך הבריאות בתקציב נתון. כדי לשמר את רמת סל שירותי הבריאות בעתיד יש להכפיל את התקציב שמוקצה לוועדה ל־2% מעלות הסל, כמיליארד שקל לשנה.

(המאמר פורסם לראשונה ב-ynetׂׂׂׂ, ב-24.10.18)

נושאים קשורים:  פרופ' שוקי שמר,  סל שירותי הבריאות,  תקציב ועדת סל התרופות,  תרופות יתום,  תרופות מצילות חיים,  דעות,  חדשות
תגובות