• יו"ר: פרופ' יוחאי אדיר
  • מזכיר ונציג ישראל ב-ERS: ד"ר אמיר בר שי
  • גזברית: ד"ר דניאל בן דיין
  • חברת ועד, עורכת האתר: ד"ר מיכל שטיינברג
  • חבר ועד: ד"ר דרור רוזנגרטן
דעות

יש כאן רופא?

נראה כי איש אינו סופר את הרופאים. אך כשמישהו זקוק לטיפול רפואי דחוף, הרופאים עוזבים הכל - משפחה ובילויים כדי לעזור ולקיים את מצוות הרופאים

כשהגיע לתל אביב בשנת 1934, אבא שלי, ד"ר ברוך ליפסון, היה כבר רופא. הוא עבד במקצועו עד לפרישתו בשנות השבעים. פרנסתו, כמו גם עשייתו המקצועית שבחלקה התנהלה בחצי התנדבות ובתורנויות לילה, התחלקה במהלך השנים בין בית החולים "הדסה" בתל-אביב, מגן דוד אדום, המרפאה למעוטי יכולת, קופת-חולים ופרקטיקה פרטית.

ה"קליניקה" שלו הייתה אחד החדרים בבית ילדותי - דירה בדמי מפתח ובה חדר שירותים אחד ששימש גם את המשפחה וגם את הפציינטים. שם אבא קיבל את החולים – פרטיים וגם של קופת-חולים. כשה"הול", חדר הכניסה, התמלא בממתינים הרבים, פונו כיסאות משולחן האוכל והפציינטים "פלשו" לחדרי הדירה הפרטיים. לא מעט לילות עברו עליו בתורנויות לילה, כולל שבתות וחגים. כשהמשפחה הייתה נוסעת לחופשה (לבית הבראה קיבוצי כמובן), תמיד היה אבא נזעק לעזרה כשמישהו בחדר האוכל או בבריכה היה קורא פתאום: "יש כאן רופא?" אינני זוכרת אף חופשה בלי הקריאה הזו. לא היו לו גבולות.

אבא שלי היה רופא. הוא אהב חיים. אהב את האנשים החיים. הוא היה מסור לתחושת השליחות הרפואית ולא משנה מי החולה

אבא שלי אהב חיים. אהב את האנשים החיים. הוא היה מסור לתחושת השליחות הרפואית ולא משנה מי החולה. גישתו של אבי למטופליו סתרה לחלוטין את הגישה שמצאתי כשעיינתי באחד מספרי הרפואה בספרייתו. הספר עסק בכלי דם והתפרסם בלונדון ב-1939: הכותבים – OCHSNER ו-MAHORNER – סיכמו את ספרם באמירה: "כיבים בכלי דם מתפתחים בעיקר אצל אנשים אדישים, חסרי זהירות, עצלנים ומלוכלכים שהזניחו את כלי הדם שלהם ולכן התפתחו אצלם כל הכיבים הללו. אלו אותן תכונות שגם גורמות להם להזדקק לצדקה".

[slideshow caption=on]

כששאלתי אותו פעם למה בחר במקצוע שלו אמר שזה כמו לשאול למה אוהבים מישהי או מישהו. אי אפשר אחרת. כדי להתקבל ללימודים גבוהים נאבק אבי ב"נומרוס קלאוזוס" – הגבלה של מספר היהודים שנתקבלו ללימודים באוניברסיטה בכלל ובפקולטה לרפואה בפרט. בעת לימודיו היה עליו להצטיין כדי להתגבר על סטודנטים לא יהודיים שהועדפו על-ידי הסגל.

כילדה הייתי גאה באבא שלי ובמקצועו. אבל בלבי החלטתי שלא אהיה רופאה וגם לא אתחתן עם רופא. אחד מאבותיו של אבי היה הבעש"ט, שריפא חולים בדרכו שלו ואהב אנשים. גם אני אוהבת אנשים וחשה הרבה אמפתיה אליהם – אבל שמה גבולות.

כששאלתי אותו פעם למה בחר במקצוע שלו אמר שזה כמו לשאול למה אוהבים מישהי או מישהו. אי אפשר אחרת. כילדה הייתי גאה באבא שלי ובמקצועו. אבל בלבי החלטתי שלא אהיה רופאה וגם לא אתחתן עם רופא

חברת ילדות שלי, שאביה היה רופא, בחרה להמשיך במקצוע מכיוון שרצתה לעזור לאנשים. היא גם התחתנה עם רופא. אחרי שלושים וחמש שנות קריירה מצליחה בבית חולים גדול בארץ ועם מוניטין בינלאומי, היא פרשה מעבודתה, אבל ממשיכה לעבוד ברפואה לפרנסתה. זאת מפני שחברתי שפרשה איננה יכולה לחיות מהפנסיה שלה, והיות שהיא מוצלחת בעשייתה ובכל מקום פוגשת אנשים ש"לא יכולים לשכוח מה עשתה עבורם", מצאה מסגרות ששמחו להעסיקה. גם בנה בחר להמשיך ברפואה, כהוריו וסבו. עכשיו הוא אחד המתמחים שהתפטרו.

בנה של אחת הרופאות שעבדה עם אבי במרפאה, בחר גם הוא להיות רופא. יש לו קריירה מצליחה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ ושם עולמי. אלא שילדיו העדיפו פרנסה אחרת. נכדים של רופא נוסף מחבריו של אבי, הפנימו את לקחי החיים: הם אמנם למדו רפואה על פי המסורת המשפחתית כמו אביהם, רופא נודע, וסבם שגם הוא רופא ידוע, אבל הם בחרו במסלולים מסחריים, כנראה מתגמלים יותר: פיתוח מכשור רפואי ותרופות ושיווקם.

חברת ילדות שלי, רופאה, פרשה מעבודתה אחרי 35 שנות עבודה, אך ממשיכה לעבוד למחייתה, מפני שאיננה יכולה לחיות מהפנסיה שלה. גם בנה בחר להמשיך ברפואה, כהוריו וסבו. עכשיו הוא אחד המתמחים שהתפטרו.

מדי יום הלך אבא שלי למרפאה למעוטי יכולת שפעלה ברח' שנקין 22 בתל-אביב. "בית רופאים" במתכונת של פעם. במוסד הפילנתרופי הזה, שהוקם ביוזמת ההסתדרות הרפואית ב-1924, עבד אבי כמעט בהתנדבות יחד עם רופאים נוספים. הוא סייע לאנשים שהרפואה הציבורית המפלגתית של אז לא עזרה להם. אבא עזב את המרפאה עם סגירתה ב-1974. המסגרת לא התאימה לזמנים החדשים.

לקראת שנת המאה לתל-אביב כתבתי לוועדת השמות של העיר על הפרויקט הייחודי והלא ידוע לרבים, ההיסטורי, של "המרפאה למעוטי יכולת". הצעתי לקבוע שלט שיאזכר את המפעל החשוב הזה. לא ביקשתי שיזכירו את שמו של אבי אלא רק את קיומה של המרפאה. המכתב נשלח בינואר 2009. אישור על הגעתו קיבלתי וגם הבטחה "הוועדה תדון ונודיעך", אך דבר לא קרה מאז. במרץ ובספטמבר 2010 כתבתי שוב. על המכתבים הללו לא קיבלתי אישור וודאי שלא תשובה.

כשכתבתי על המרפאה ההיא הסתמכתי על ספרם של ניסים לוי ויעל לוי "רופאיה של ארץ ישראל 1799–1948" ועל ידע אישי. במכתבי השלישי ציטטתי את פרופסור ערן דולב שסיפר בכתבה שלו ב"הארץ" על התפעלותו מהמרפאה למעוטי יכולת שעליה למד מהספר ההוא.

למה אני מספרת כל זה? כי תחושתי היא, במיוחד בימים אלה של משבר המתמחים, שלא סופרים את הרופאים. כמו גם את מעוטי היכולת. אך כשפתאום זקוקים לטיפול רפואי קוראים לעזרה וצועקים, אפילו באמצע קונצרט: "יש כאן רופא?" והרופא עוזב הכול – את משפחתו, חופשתו, בילוייו – והולך לקיים את מצוות הרופאים.

*התפרסם ב"הארץ" ב-19 באוקטובר 2011

נושאים קשורים:  דעות,  הרפואה הציבורית
תגובות
יוסף
26.10.2011, 19:12

הכרתי אישית את ד"ר ליפסון. רופא אנושי מעין כמוהו, נדיר.

אנושי דניאל
03.03.2014, 20:56

נחמד מאוד
כידיד של דניאלה שחם יש לי הנאה מרובה לקרוא את הכתבות המשעשעות. שדניאלה שולחת לי מדי פעם במייל
לכי בכשרון זה והמשיכי להניב עוד ועוד כתבות
דני אנושי