אחת הבעיות הקשות בפניהן עומד רופא הבא לתת טיפול רפואי, הינה כיצד תתקבל אי הצלחת הטיפול - לאו דווקא על ידי המטופל, אלא על ידי בית המשפט, במקרה שיובא העניין בפני ערכאה שיפוטית. עיוות חשיבה זה הינו תוצאה של ענן משפטי, העוטף בשנים האחרונות את העשייה הרפואית.
עוד בעניין דומה
מה שמכונה היום "רפואה מתגוננת", הפך לתופעה רווחת. העיקרון המנחה הוא פשוט: הרופא יעשה כל אשר ביכולתו, ויכוון את מעשיו לאו דווקא לטיפול הטוב ביותר לפי שיקול דעתו (טיפול שהיה בוחר, למשל, אם היה מדובר בו עצמו או בבני משפחתו), אלא יכוון אל מה שיראה נכון וזהיר על ידי בית המשפט, או על ידי הרופא-העמית, שיכתוב את חוות הדעת שתכריע בעניינו.
רפואה זו גורמת לאין ספור בדיקות מיותרות, למציאת טיפול רפואי או פעולה כירורגית שטומנים בחובם פחות סיכונים - והם לעיתים לא התוצאה המיטבית עבור המטופל, אלא הסבירה.
זו הסיבה שלעיתים נותנים טיפול אנטיביוטי מיותר, מבצעים ניתוח מיותר, על מנת לא להיחשד בעיכוב טיפול, או להפך - ממתינים זמן רב מדי לבדיקת הדמיה, רק כדי לא להיחשד כמי שמיהר לחדר הניתוח.
המצב המשפטי בישראל תורם לתופעה. כדי לפצות מטופל שנפגע כתוצאה מפעולה רפואית יש חובה להוכיח 3 מרכיבים, בלעדיהם לא יוכל להתחיל ההליך המשפטי: רשלנות בביצוע הטיפול, נזק שנמדד באחוזי נכות, ואת הקשר ביניהם. כל עורך דין המייצג מטופל, חייב להצטייד בחוות דעת רפואית, אשר תציין באופן מפורש את קיום שלושת המרכיבים הנ"ל.
בשל חובה זו, מצטיידים עורכי הדין העוסקים ברשלנות רפואית ברופאים מומחים, אנשי שלומם, אשר כותבים עבורם חוות דעת מלומדות. רופאים אלה, המרבים לתת חוות דעת לצד התובע, הינם לרוב רופאים מומחים, אשר פרשו לגמלאות. חלקם סגנים ומנהלי מחלקות לשעבר, האוחזים במינויים אקדמיים, מעמד אשר מקנה להם יוקרה בעיני עורכי הדין ובעיני היושבים על כס המשפט, שכן הם נחשבים למנוסים ולבעלי ותק.
מאידך, היותם מחוץ למערכת הרפואית, כשעבודתם איננה ניתנת עוד לשיפוט, מאפשרת להם לכתוב ככל העולה על רוחם, בעוד נאמנותם מופנית כלפי מי שמשלם את שכרם - עורך הדין של התובע, ולאו דווקא האמת האובייקטיבית. חמור מכך, חלקם הגדול של מומחים אלה כה רחוק מהעבודה הקלינית, שהידע שלהם בטכנולוגיות חדשות ובטיפולים מתקדמים אינו מגיע מהשטח, אלא, במקרה הטוב, מהספרות הרפואית. מכאן, שחוות הדעת שלהם איננה עדכנית דייה, ומוטית בהכרח לצד המשלם.
לאחר מתן חוות דעת זו, נכנסים גלגלי המשפט לפעולה. בשלב זה שוכרים באי כוחם של הנתבעים אף הם את שרותיו של רופא מומחה אשר כותב אף הוא חוות דעת מוזמנת לצד הנגדי. השופט, שהוא נעדר השכלה רפואית, נזקק לחוות דעת נוספת, מצד רופא אשר הוא עצמו ממנה, בהסכמת שני הצדדים, אשר אמור להיות אובייקטיבי, ולשמש כזרוע הארוכה של השופט.
הסטטיסטיקה של חברות הביטוח מלמדת כי לרוב מסתיימות התביעות בפשרה בין הצדדים, וזאת מתוך רצון שלא להיכנס לדיונים מפרכים, שבסופם בדרך כלל יופנו רחמי השופטים כלפי התובע, הנתפס כקורבן של המערכת הרפואית והחוליה החלשה כלכלית. לגבי דידם, חברות הביטוח הן המשלמות ולא הרופא עצמו, והן מהוות כיס עמוק שמתוכו ניתן לדלות את הכסף.
גם באותם מקרים מעטים, בהם מגיעה המערכת השיפוטית למסקנה שלא הייתה רשלנות בטיפול, נמנע בדרך כלל השופט מלהטיל הוצאות משמעותיות על מי שתבע תביעת סרק - שוב מתוך רחמים על התובע הנתפס כחולייה החלשה.
למעשה, אין כל מנגנון הרתעה בפני תביעות סרק. יותר מזה, ניתן לזהות עידוד להגשת תביעת רשלנות - הסיכוי להצלחה גבוה יחסית, והסיכוי להיפגע כלכלית הינו מזערי, אם בכלל.
הנטייה היום הינה להוסיף לצד הנתבע את הרופא עצמו, בנוסף לתביעת המוסד, ולמרות שאין הרופא משלם את הפיצויים הנפסקים, הרי הוא זה שעובר את מערכת העינוי הקשורה בבתי המשפט, ושמו הטוב, כמו גם מעמדו המקצועי, הם אלה הנפגעים בכל התהליך.
בשנים האחרונות חברות הביטוח אינן נושאות בלעדית בפיצוי המושת על הנתבע במקרה שנפסק כזה, חלקו מושת על המוסד, דהיינו בתי החולים, שמפרישים פיצויים מתקציבם הדל ממילא. ריבוי התביעות והסכומים הנפסקים, או המתקבלים כתוצאה מפשרה, מעלים את הפרמיות שמשלמים הרופאים והמוסדות לחברות הביטוח. המשך התהליך הינו הכבדה נוספת על ההוצאה של המדינה ומוסדותיה לצרכי הבריאות, ואלו, בסופו של יום, תורמים לפגיעה נוספת ברמת הרפואה - הן בהליך הראשוני של הטיפול, שאז אימת של בית המשפט מרחפת מעל המטפל, והן בהפחתת התקציב המופנה מעשייה רפואית לטובת יישוב תביעות.
ההתנהלות המשפטית המתוארת לעיל פוגעת ברמת הרפוא, ובטיפול הרפואי בכל אחד ואחד מהמטופלים. לדעתו כותב שורות אלו, אין מדובר בגזירה משמיים, ונראה כי לפחות שני פתרונות נראים בהישג יד ותלויים ברצונו הטוב של המחוקק ושל המערכת המשפטית:
א. הסרת הצורך בהוכחת רשלנות: ברגע שיוכח כי קיימת פגיעה בשל פעילות רפואית, הקורבן יפוצה בהתאם לתעריף קבוע ומקובל (דוגמת הנפגעים בתאונות דרכים).
לחלופין:
ב. לבטל את הצורך בחוות דעת מצד התובע והנתבע (חרבות להשכיר), ובכל תיק למנות מומחה מטעם בית המשפט, המשולם על ידי שני הצדדים. על מומחה זה חובה להיות עדיין פעיל בתחום, או כזה שפרש מעשייה רפואית זה מקרוב (עד שנתיים בגמלאות), ולהיות מעודכן באותה פעולה או טיפול שבגינו מוגשת התביעה. אותו מומחה יהיה הדמות האובייקטיבית המכריעה. הפיצויים יהיו בהתאם, וגם דמי ההרתעה על תביעות סרק תהיינה באותו סדר גודל.
נכון, יש בהצעה משום קיפוח פרנסתם של שני רופאים מומחים בכל תיק, אך יהיה בכך משום טיהור האווירה, ויותר מכך - הורדת נטל רב ומיותר ממערכת הבריאות, הן בפרמיות, והן בגין ההשתתפות בפיצויים, מה שיפנה זמן ומשאבים שיופנו לטובת בריאותם ורווחתם של המטופלים הנזקקים למערכת הבריאות.